בחתיכה לא מיקרי דבוק ש"ך ועוף שיש בו מילוי נתבאר בסי' ע"ג: ט"ז רעה. ואם בישלה בלא קריעה מותר ש"ך:
<h2>עג </h2>
א <b>תקנה</b>.  אפי' רצה לאסור הכלי עש"ך : 
ב <b>לאכילה</b>. היינו כחצי צלייתו : 
ג <b>מנקבה</b>.  היינו בדיעבד בשכבר צלאו ע"י כך אבל לכתחלה לא מהני נקיבת נקיבת הסכין כשרוצה לבשלה ש"ך:
ד  כשניטל המרה והגידין והקנוקנות שבצד המרה ומעט בשר הכבד עמה אפי' לכתחלה מותר לצלותה ע"מ לבשלה ככבד של עוף וכבד בהמה בעינן קריעה ש"ו דוקא ש"ך:
ה <b>ומשבא לבשלה</b>: ה"ה אפי' לא בא לבשלה צריך להדיחה:
ו <b>לבדו </b>: ואפי' בלא מליחה לפי שהיא
טרודה לפלוט אינה בולעת :
ז <b>לאסור הכל</b> : דמחמת שהיא מרובה בדמי' אינו מועיל לה מליחה ואם הורה המורה כבר להתיר ע"י קריעת ש"ו ומליחה ונתבשלת לא מהדרינן עובדא ושרי הכל אפי' הבשר שנתבשל עמו אבל בלא חתיכת ש"ו אסור אפי' הכבד והטעם דנוהגין לאסור הוא משום דאיכא מ"ד בש"ס דשלוקה נאסרת ואנן לא בקיאין מהו שלוק והקערה שאכלו בה הכבד מותר ואם עירה אותה עם רוטב לקערה אז אם נפסק הקילוח כשירה הקערה ובלא נפסק הקילוח טריפה הקערה ועיין ביאורי':
ח אפי'נמלחה ואפי' לבדה וכבוש במים מעל"ע מותרת לבדה ואם נפלה לציר או לדם בעין דינו כשאר בשר :
ט <b>ובדיעבד מותר</b>: והש"ך בשם ת"ח אוסר אפילו בדיעבד : 
י<b> נוהגין </b>: והא שכתב בסעי' א' וצולהו והרמ"א כתב עליו דיני חתיכת הכבד היינו לדעת הראשונה דכאן : 
יא <b>מותר </b>: דדם מישרה שריה בצלי':
יב <b>למטה </b>: שפעמים מגביהין השפוד ונהפך העליון לתחתון:
יג <b>לבדה </b>: הטעם משום היכרא אי"נ משום דהאור חוזר ומבליע הדם ולפ"ז נראה דאם מלחה ידיחנה קודם הצליי' :
יד <b>אפי'</b>: וכ"ש תותי בישרא מטעמא ככ"פ ואף דבס"ס ע"ו אוסר לכתחל' לצלות בשר שלא נמלח עם בשר שנמלח היינו לחומרא בעלמא דמדינא שרי מטעם כבכ"פ וכאן כיון דהרבה פוסקים ס"ל דאפי' אחר מליחה
יש הרבה דם בכבד אוקמה אדינ' ש"ך וט"ז כתב דכ"ש בשפודין שלנו שמונח בשוה אבל תותי בישרא אסור ועיין ביאורי' ס"ק ה' תירוץ נכון ע"ז:
טו גבי ואם הבשר כבר נמלח והודח אסור אפי'דיעבד תותי כבדא ש"ך:
טז בעוף אבל בבהמה שאין דרכה להיות דבוקה א"צ קליפה וכן בעוף כשאינה דבוק:
יז <b>צלייתה </b>. אפי' רוצה לאוכלה כך צלוי' :
יח <b>הדיחה </b>: ואפי' לא הדיחה קודם צלי' ובישלה מותר והמנהג להדיחו קודם צלי' ואפי' רוצה לאכלו צלי' :
יט <b>לקלוף </b>: אפי' אינה דבוק : 
כ <b>חומרא</b>: ואם לא קלפוה ובישלו כך א"צ אפי' קליפה אחר הבישול:
כא<b>עצמה.</b>והש"ך הניח בצ"ע אם נמלחה והט"ז כתב דאינה אוסרת אח"כ דברים אחרים כיון דהיא עצמה אינה אסורה רק מחומרא, אבל כשנתבשלה עם בשר אין להקל בזה:
כב<b>בבצים</b>ה"ה בביצים עם בשר:
כג<b>דינו כמבושל.</b>הט"ז והש"ך הסכימו דדינו כמבושל ממש דאם הוא דבוק בעינן ס' בעוף לבד ואם אינו דבוק הכל מצטרף. וכתב הט"ז בסי' ע"ב דמי שלבו נוקפו להחמיר יחמיר דוקא במילוי ביצים תוך החלל לאסור במילוי לחוד אף בדאיכא ס' אבל לא העוף:
סימן עד
א<b>בשר</b>ומותרלבשלו עם שאר בשר וסתם טחול אין ס' נגד החלב והקרומים שעליו עד דידעינן בודאי דאית ביה ס' ט"ז. ובמליחה יש להתיר כשנמלח בלא ניקור שאר בשר הנמלח עמו בספק כיון דחנ"נ במליחה הוא רק חומרא בעלמא והטחול אסור מספיקא:
ב<b>שלא לבשלו</b>ואנו נוהגין היתר לבשל:
סימן עה
א<b>בכרס</b>ובקורקבן יש דם ט"ז וש"ך:
ב<b>ובדקין</b>היינו מה שסביב הכנתא אבל בכנתא גופיה יש דם. ש"ך:
ג<b>אסמיק</b> ובלא אסמיק כשבישל במזיד בלא מליחה יש לאסור דהר"ן כתב דמעט דם אית בהו והוי כמבטל איסור במזיד פ"מ:
ד<b>דמותרים</b> אי לא אסמיק ש"ך:
ה<b>ויש חולקין בכרס</b>ואם הודח הכרס תוך מליחה והונח אצל בשר במליחתו יש לאסור דאימר אין בו דם כהמחבר רק ציר וכשהודח דסתמו נקבי פליטת ציר ואסור אפי' בהפסד מרובה פ"מ:
ו<b>השומן.</b> ואף שהשומן לא נמלח מצד הב' במקום שהוא דבוק. מ"מ כיון דהשומן אינו מוחזק כ"כ בדם אפי' לכתחילה מולחו כך ואין צריך לגררו מהחלחולת כדי למלחו מב' צדדים אבל שאר שומן מולחו לכתחילה מב' צדדים:
ז<b>טריפה</b> ואם יש ס' נגד השומן אף השומן מותר ואף דבסי' ס"ט אוסר החתיכה אפי' בדאיכא ס' ש"ה דהשומן אינו מוחזק כ"כ בדם ומה"ט לא אמרינן ג"כ גבי שומן איסור דבוק:
ח<b>שומן.</b> היינו בידוע שהיה שם שומן אבל אין לאסור בדיעבד מטעם דא"א לנקרה שלא יהיה בו שומן:
ט<b>וימלחנו</b> היינו שידיחנו וחזור וימלחנו ואפי' אחר כמה ימים ואפי' הודח ש"ך:
י<b>עם בשר.</b> והט"ז והש"ך אוסרים כשנמלחו עם בשר בין שהחלמון לבד או אפי' כשהוא עם הקליפה הקשה דבולע דרך הקליפה דהא אפי' כלי חרס שמלחו בו אסור לאכול בו רותח, ט"ז ואפי' להר' דמתיר לעיל בסי' ס"ט בכלי חרס מ"מ נראה דבביצה מודה דקליפת הביצה בבירור מנוקבת עיין ט"ז סי' צ"ה ס"ק ב' ואם נתבשלה אוסרת שאר דברים עד ס' כנגדה ועיין ביאורים:
יא<b>למולחם עם בשר</b> הטעם משום שפולטין ציר ואינן בולעין ועוד כיון דהמי' חלקין הן אמרינן בהו משרק שריק אפי' במליחה ואם עירה רותחין על הצד שמעבר המאכל השומן מותר דעירוי אינו מבליע רק כ"ק ולא מבשל השומן. אמנם צריך לגרר השומן ולמלחו בפ"ע שלא יבלע הצד שנתבשל מהשומן דלא שייך שוב לומר כיון שפולטין ציר כיון שנתבשל פ"מ:
יב<b>לכתחילה.</b> ורש"ל כתב דמותר אף לכתחילה ושכן המנהג ובני מעיים שלא שהו בעליהן או שלא נמלחו כלל והונחו אצל בשר שנמלח או נפלו לציר יש להתיר, פ"מ:
סעיף עו
א<b>שהאש:</b> משמע דאפי' הדחה משום דם בעין לא צריך לכתחילה לפי שהכל האש שואבו ואפי' לא נצלה יפה מותר ולא חיישינן שפי' ממקום למקום שכל מה שבא עליו כח האש מוציאו לחוץ, ש"ך:
ב<b>נטילה.</b> ולדידן




ביאורים:
דבאיסור דאורייתא חיישינן ואפי' באינו דבוק א"כ לא משכחת לה ביטול איסור בס' ולהבין דברי הטור נראה דהנה יש להבין מה הפרש יש בין דבוק לאינו דבוק דהא למאן דס"ל חנ"נ אף באינו דבוק איכא למיחש בשבישל איסור בהיתר ולא היה רק ס' בצמצום יש ליחוש שמא הוציא חתיכה אחת חוץ לרוטב ונאסר הכל וכהטור דלא ס"ל חנ"נ ולא אפשר לסוחטו אף בדבוק ליכא שום חשש וליש' זה נראה דבאינו דבוק אף למאן דס"ל חנ"נ לא חיישינן, כיון דלא הוחז' שיהיה בהיתר טעם איסור לא מחזיקן איסור לומר דילמא היה פעם טעם איסור בהיתר אבל בדבו' חחישינין מטעם דהתו' בחולין דף ק' בד"ה בשקדם כתבו וז"ל
מידי דהוי חתיכת חלב שנפל על החתיכ'דאם אין נ"ט מותר אע"פ שקוד' שנתפשט הטעם נ"ט במקום נפילתה לא אמרינן שנ"נ כיון שהסוף הטיפה להתפשט וכו' ע"ש ועט"ז סי' צ"ב ס"ק ו' דהאיסור שנפל על החתיכה ברוטב דצריך להמתין מלטועמו עד שיפשט הטעם בכל הקדירה ומש"ה באיסור דבוק כיון שדרך החתיכה יוצא הטעם והוחזק החתיכה שהיה בו טעם איסור חיישינן טפי דלמא לא היה כוחו  להתפשט פעם א'. דדלמא היה פ"א בלא ס' ונשאר בו הטעם כיון שהוחזק שהיה בו טעם איסור ואפילו להטור דסבירא ליה אפשר לסוחטו מותר מ"מ הא כתבו התוספו' בחולין צ"ז בד"ה
אלא מעתה ובד"ה וכחל דלסחיט' האיסו' בעינן גמר בישול וכ"ה מסבר' דודאי בחתיכה שתוחבו לתוך רותח לבד לא נפלט דאלת"ה יש הגעלה באוכלין אלא ודאי דגמר ביטול בעינן לסחיט'האיסור או טעימת קפילא ולהכי חיישינן דילמא היה בסוף בישול בפחות מס' ולא היה אח"כ שיעור בישול שיהיה נסחט האיסור והי"א בטור שכתבו ואוסרת האחרות סבירא ליה דחנ"נ בכל איסורין והטור שכתב דלמה ניחוש דמשמע דאי הוי חיישינן דהיה אסור לענין אותה חתיכה כתב זה דאי הוה חיישינן הייתה נאסרת מטעם שכתבתי לזה כתב דלא חיישינן לזה כלל אבל בשאר חתיכו' בלאו הכי מותר להטור דלא סבירא ליה חנ"נ כנ"ל בדברי הטור:
סימן עג
(א)<b>הכבד</b>. בט"ז ס"ק א' יש ט"ס במ"ש ומיהו בטור כו' צ"ל כתב בטור ומיהו בדיעבד וכו': 
(ב)<b>ידיחנה</b> עש"ך ס"ק ב' כתב ב' טעמים א' מפני המלח הנדבק ב'מפני מראית העין והנה הרמ"א ע"כ לא ס"ל רק טעם הב' דהא אינו מצריך להדיח רק כשרוצה לבשלו מיהו בסי' ע"ו כתב דכל צלי צריך הדחה ובודאי ה"ה לכבד:
(ג)<b>וכן נוהגין</b>עיין ש"ך ס"ק ח' שכתב בשם או"ה דהקערה שאכלו בה הכבד כשרה והנה המ"י כלל ט' ס"ק ג' תמה דהא עירוי אפי נפסק הקילוח אוסר עכ"פ כדי קליפה ובפרט בדבר גוש שהוא ככלי ראשון להרש"ל ע"ש ולענ"ד לא קשיא מידי דהא כתב הש"ך בסק"ה  י"ח דחתיכה שנאסרה מחמת דם הוי כאיסור בלוע ושם סב"ק כ"א שאינו מבליע כ"ק רק מגוף הדבר אבל מאיסור בלוע אינו בולע אפי בשמן וכ"ש דם דכחוש הוא ודאי דאינו יוצא מהחתיכה בלא רוטב ואף שעירה הכבד עם הרוטב לקערה מ"מ כנשפסק הקילוח לא הוי כרוטב להבליע מח' לח' כמו שכתבתי שמשמע בסי' ק"ז בש"ך ס"ק א' דהוי כרוטב יש לעיין לפי מה שכתב הש"ך בסי' ק"ה ס"ק כ"א ע"ש. וגם דבר גוש אינו מועיל להיות כלי ראשון להבליע או לבלוע מתתאה כמו שביארתי בסי' צ"א ע"ש:
(ד)<b>לאסור הכל</b> עט"ז ס"ק ד' ורש"ל כתב להקל בזה כיון שאין שם בשר רק שצריך להדיח הכבד כיון שהרוטב נאסר וכו'. משמע דאם בישלה עם בשר שנאסר הכבד כמ"ש הש"ך בשמו בס"ק ט' מטעם כיון דהבשר נאסר מדם הכבד ננ ונאסר' הכבד משמנונית התבשיל ע"ש ולכאורה קשה דא"כ אפי' בישלה לבדה יאסר הכבד מהרוטב דבולע מהרוטב שנ"נ דמה לי שבילע בשר נבילה או רוטב נבילה ונראה דעת הרש"ל דהרמב"ם בפ"י ממס' תרומות משנה י"א כ' בהא דר"ע אומר כל המבושלים זא"ז מותרים חוץ מן הבשר ריב"נ אומר הכבד אוסרות ואינה נאסר' וכתב הר"מ בפ"י דהוסיף ר"ע כל המבושלים כמו הזרעים שמבשלים תרומה עם החולין לא נאסרו זא"ז אלא אם נתבשלו בשר עם ירק תרומ' אז יאסור הבשר לזרי' לפי שהוא מושך את הירק ומתקן טעמו והוסיף ריב"נ לא כל הבשר אלא הכבד כשיתבשל בירק של תרומה אינו אסור לפי שהכבד אין לו כח מושך כבשר רק כירק דלא כרש"י שפי' משום דטרודה בפליטה ועיין שם בכר"ו הפי' בהש"ס בהא דאמר למיסר נפש' וכו' וכיון דירק אפי' לר"ע ודאי בולע מבשר כ"ש בכבד  לריב"נ דאף דאינה בולע' מירק מ"מ בולע מבשר דהא כבד עדיף מירק דהא לר"ע יש לכבד כל מושך כבשר ומש"ה מיקל הרש"ל בבישל' עם שאר דברי' ועט"ז ס"ק ח' ואוסר עם ובשר ולענין קושיות הש"ך בס"ק ט על הרש"ל דהא אין הנאסר אוסר רק במקום שאיסור עצמו יכול לילך:
נראה ליישב דהנה יש לעיין בהא דכבד אינה נאסרת מטעם שאינה בולעת מ"מ הא הדם הדם שבתוכה פירש ממקום למקום וע"כ צ"ל דדם הכבד אינו אוסר רק בפירש לחוץ ולא בפירש ממקום למקום כיון דכבד כולו דם הוא וכ"פ הכר"ו וכמו בכחל שהחלב אינו אוסר הכחל עד שפירש לחוץ והנה בכחל בסי' צ ובש"ס פ' נ"ה מבואר דשאר בשר שנכנס בכחל בבישול דנאסר דנגד שאר בשר הוי כפירש לחוץ וא"כ ה"נ בכבד שנתבשלה עם בשר כיון דהכבד בולע השמנונית ודאי נאסר מדם הכבד שנפרש לתוך השמנונית דהוי כפירש לחוץ נגד השמנונית כמו בכחל כנ"ל טעם הרש"ל ועיין עוד במ"ש בט"ז ס"ק ח.
(ה)<b>אפי' ע"ג בישרא</b> עש"ך ס"ק י"ד וט"ז ס"ק ו' שהקשו כיון דהעיקר כדברי ר"ת דאחר מליחה נחשב כשאר בשר אמאי מותר לצלותו תותי בישרא וכו' ע"ש ולפענ"ד אין כאן אפי' התחלת קושיא דהא התוס' בחולין קי"א ד"ה כבדא כתבו בהפי' השני דהאיבעי' קאי לאחר מליחה אם יצא כל דמה במליחה או לא ורצה לפשוט מהא דקרני אוסרת ודחה הש"ס דילמא בכבדא דאיסורא פי' דלעולם שאינה אוסרת שכבר יצא כל דמה במליחה, ואוסרת היינו בכבדא דאיסורא וא"כ קשה כיון דהשתא קיימינן בסברא דיוצא כל דמה במליחה א"כ אמאי אינה נאסרת הא שוב אינה טרודה וע"כ צ"ל דאף אחר שיצא כבר כל דמה טרודה היא בפליטת ציר דהכבד יש לה רבוי פליטה ואינו דומה לשאר בשר וכן צ"ל ג"כ לפי' ר"ת דסובר דאחר מליחה יוצא כל דמה כמו בשאר בשר וא"כ בודאי בישול ג"כ מוציא כל דמה דכי יגרע בישול ממליחה וא"כ אמאי אינה נאסרת אימר אחר שיצא כל דמה תחזור ובלע א"ו דאף אחר שפלטה כל דמה טרודה היא בפליטה לעולם ואינו תלוי ביציאת הדם כלל וז"ב וא"כ הרי עינינו רואות שהכבד אפי' אחר שנמלחה טרודה יותר בפליטה מבשר שלא נמלח דהא גבי בשר שלא נמלח לא שייך לומר טרוד לפלוט בבישול וגבי כבד אפי' אחר מליחה ואחר בישול טרודה כל כך עד שאינה יכול לבלוע אפי' ע"י בישול אלף פעמים דהא לעולם אינה נאסרת לר"ת וכיון דבשר שלא נמלח על גבי בשר שלא נמלח ודאי דמותר למלוח לכתחילה מטעם דטרוד לפלוט ואינו בולע מכ"ש ע"ג כבד אפי'בשכבר נמלחה דהא היא טרודה יותר בפליטה אפי' מבשר שלא נמלח:
(ו)<b>הכבד עצמה אסורה.</b>וקשה דהא טעם האיסור הוא משום דלא בקיאין בין שלוק למבושל כמ"ש הט"ז והש"ך בטעף א' ובשלוק כתב רש"י הטעם בחולין משום דאימר אחר שיצא כל דמה תחזור ותבלע ע"ש וכיון דאיכא ס' הרי כבר נתבטל וכ"ז שהיה טרודה ע"כ אפי' ממקום למקום אינו בולע או שאינו אוסר כמ"ש לעיל בס"קד' דאל"כ אמאי אינה נאסרת בבישול וא"ל דלמה תפלוט צד האחרון תחלה דהא כתבו התוס' בד"ה דמא דלא חיישינן להכי. ואפשר דבשלוק כשנתמעט מדמה הוי כשאר בשר שלא נמלח ויכול לפרוש ממקום למקום משא"כ בבישול סבירא ליה הטעם דטרודה כ"כ דאפילו ממקום למקום אינה בולעת מש"ה אינה נאסרת וס"ל דפירש ממקום למקום אוסר בכבד:
(ז)<b>אסורה.</b>עט"ז ס"ק ה' דאין הכבד חוזרת ואוסרת אח"כ דברים אחרים. לכאו' תמוה דאדרבה כיון דאינה נאסרת לרש"ל מטעם דהיא טרודה בפליטה א"כ אם נפל לקדרה אחרת תיאסר דהא עדיין יש דם בתוכה ואוסרת. וגם מה שסיים לחלק בין בישלה עם בשר לשאר דברים תמוה לכאורה דכיון דיש ס' לא נעשה השמנונית נבילה ולא שייך טעם הרש"ל שהביא הש"ך בס"ק ט' ע"ש. ונראה דודאי בבישול יוצא כל דמה ומה שאפשר לצאת יוצא בבישול ראשון ולא נשאר רק טעם קלוש דהוי כאפשר לסוחטו דהתירא כמ"ש בסי' ס"ט ס"ק כ ע"ש דלא גרע מאחר מליחה לר"ת ובבישול כ"ע מודו רק שאפ"ה אינה נאסרת דמ"מ טרודה בפליטה וכמש"כ לעיל בס"ק ה' ופי' ממקום למקום אינו אסור לדעת הרש"ל וכמ"ש לעיל בס"ק ד' ועם שאר בשר כיון שאסר הרש"ל מהטעם שכתבתי שם דהדם שנכנס בתוך השמנונית של שאר בשר שנבלע בהכבד הוי כפירש ואסור והוי כאפשר לסוחטו דאיסורא לא רצה לסמוך להתיר. ואם הכבד יכולה לקבל שמנונית האיסור הביא הכר"ו ירושלמי דבעי בישלה בחלב מהו וכו' ע"ש. ולפענ"ד דווקא לעניין חלב קמיבעיא ליה כיון דכבד כולו דם הוא רק דרחמנא שריא כדאמר אסר לן דמא שרא לן כבדא כמ"ש התוספות ולהכי מספקא ליה בירושלמי אם הוי כבישול דם בחלב דמותר כמבואר בחולין, תדע דלא קא מיבעיא בבישלה עם טרפה כנ"ל:
סימן עה
 (א)<b>עם בשר</b>עט"ז ס"ק ה' עד דאפי'כלי חרס שמלחו בו בשר אפי' הוא מנוקב אסור לאכול בו רותח כו'. וקשה דהא מליחה אינו מבליע בכלי רק כדי קליפה כמבואר בסי' צ"ח סעיף ד' בהג"ה ובסי' ס"ט סעיף ט"ז דא"צ ס' רק נגד קליפת הקערה ולא חילקו בין כ"ח לשאר כלים וכיון דהט"ז אינו אוסר רק מטעם דמדמה לה לכ"ח אין לאסור רק כ"ק וקליפת הביצה במקום קליפה הוא. ואף דקליפת הביצה בבירור מנוקבת כמ"ש הט"ז בסי' צ"ה ס"ק ב' מ"מ נראה דאין דם ממש יכול לזוב דרך קליפת הביצה לבליעת כ"ח דמי כמו שמדמה אותו הט"ז ואינו אוסר רק כ"ק וראיה לזה דהרשב"א בעצמו הובא בסי' ס"ו גבי נמצא דם בביצה ששמוהו על החמין דקליפת הביצה הוא במקום קליפה ע"ש. וצ"ל דהט"ז סובר דקליפת הביצה גרע מכ"ח וצ"ע: